בונים יאכטה / חלק ראשון

סיפורה של היאכטה קובי.
החל מהרעיון שנרקם, בניית היאכטה, ההפלגות, ועד הפרידה.
שמעון יעקובי נזכר, אסף, צייר, כתב, ויצר למעננו פיסת זכרון נפלאה:

לכול דבר יש: לפני, התחלה, המשך, צרכים, מחסור, פתרונות וסוף.

הלפני.
בשנות הששים הגיעו "השלמות" וביניהם חברים עם רקע ימי בתנועות נוער בסניפים ימיים בחיפה ובתל אביב. ביניהם גם הדייגים שעבדו על ספינות דייג בים הגדול, וחברים שהיו בהכשרה בעין- גב עם הרבה אהדה לכל מה שזז על הכנרת. המשותף לכולם היה הרעיון שגם לראש הנקרה יהיה קשר לים ( נוסף לשחייה לאיים שמולנו), ושיהיה משהו שמפליג.

חברים שהיו בצופי ים בחיפה, הצליחו לשכנע אנשים, שתרמו לנו סירה 420 ועוד אחת חדשה דגם חרטומן.
החרטומן לא הוכיחה את עצמה בים. היתה ללא חרב. יתרה מזו, פעם נחתה על חוף לבנוני יחד עם תרזי.

ההתחלה.
אלכס ליבן כמדריך ומחנך של הגדולים, כיתת "ארז" (רובם היו ילדי חוץ) חיפש דרכים שאליהן אפשר לתעל את המרץ של הנוער. לאמן אותם לעבוד בצוות.
יונילמזל כולנו, לביצוע הרעיון הגדול, נתגלה יוני רוכל, שגדל בתנועה המאוחדת בסניף הימי של תל אביב והירקון. אז, כשהירקון היה ידידותי לבני אדם וגם לדגים.
יוני הביא עמו את כול כישוריו בימאות, את תכונותיו הטבעיות כמחנך, את מרצו לעבוד עם חניכיו במשתלה, על  מנת לממן את פעילויות הימייה. כן, כמעט שכחתי שהביא גם את הגיטרה.
ה "ארזים" כול כך ירוקים בימאות עד שכל מילה של יוני הגיעה אליהם ונשארה.

ליוני היו קשרים עם הרבה אנשים שעוסקים בים, ובעיקר עם "הפועל" הסקציה הימית, שבניהולו של שמשון בובר.
יוני תמיד הצליח להשיג עוד סירה בהשאלה, ולשתף את בני ובנות ראש הנקרה במפגשים על הים עם בני קיבוצים שעסקו בימאות.

בתחילת שנות השבעים, ה-"ארזים", ה-"חבצלות", וה-"רקפות", כולם היו כבר בוגרי משק הילדים ומסיימי קורסים ימיים בשדות ים. הגילאים הבאים חיכו דרוכים כדי להשתלב בימיה.

אלכס

אלכס היה הקפדן שהיה עליו להחדיר לראשם של הארזים , החבצלות והרקפות, את הצורך והחיוניות של המשמעת. (לכיתות הבאות, המשמעת היתה כבר דבר שנולדים עם זה).
אלכס ויוני הצליחו לקבל את אהדת הקבוץ, עלית הנוער, משרד החינוך ו- הפועל.
שיהיו גמלאים בעוד כ- 20 שנה.

ההמשך.
הבוגרים מהקורסים השתלבו כמפקדי סירות. כיתות נוספות הצטרפו. הגענו למעל ששים בנים ובנות בימאות.
הציוד תמיד היה פחות מהצרכים. העיסוק בתחזוקה היה בלתי פוסק. ניקיונות, שיופים עם ניר זכוכית וצביעה. כולל בתי הסירות שעל שפת הים. היתה גם מסילת ברזל מתפרקת מבתי הסירות ועד לתוך הים. קרונית ועליה סירה כבדה, תמיד היתה יורדת מהפסים.

מבחינה חינוכית, עשרות בנים ובנות, בעבודה המאומצת על היבשה ועל הים, למדו את החשיבות והכוח שיש בעבודת צוות.

הבעיה הגדולה היתה: כל המפגשים, קורסים, שיוט הערים, ועוד, התרחשו לאורך חופיו של מרכז הארץ.
בעידן של מעט כלי תחבורה ובלי מכשירי קשר וטלפונים, על מנת להגיע מראש הנקרה לחופים ומעגנים במרכז הארץ, היתה דרושה הרבה לוגיסטיקה. לא פחות מורכב היה כדי לחזור לראש הנקרה.

אפילו בטלוויזיה בסדרה "קו אונידין" כבר הופיעו כלי השייט עם מנועים, ואילו לנו היו רק משוטים ומפרשים.
במצבים שהאוויר היה ב"שתיל", הימאים התשושים (מזה כבר ימים בים ועל חופים) תמיד הגיעו באיחור של שעות רבות.
נהגים, כבר מאסו מלחכות בנמל עכו או חיפה.
באחד הלילות, נהג אוטובוס שחכה בנמל דווח לממונה עליו שבבוקר הוא לא יוכל להגיע לעבודה עם האוטובוס, כי לו ולאוטובוס, לשניהם כבר יש צורה של סירה.אושי 

במקביל, בלילה שכזה, ההורים של יורדי הים, חיכו בחדר אוכל עם הצ'יפס והחביתה. בבית, המטפלת של יורדי הים , היתה אושי. היא כבר קיבלה את ההכרה של קברניט חופי.

כמו בכול מקום, גם אצלנו. הרצונות מביאים את הצרכים, שמביאים את המחסור ובעקבותיהם את החיפוש לפתרונות, אשר כבר מביאים לרצונות חדשים .

מצוידים עם דרמטיזציה של המצב הנ"ל הלכנו למשרד החינוך.
הממונה על החינוך הימי, הבטיח למסור לנו גוררת (בנויה מעץ) בתנאי שיהיו לנו ארבע מבוגרים בעלי רישיון לגוררת.

ועוד תנאי : שכל יום נבדוק אם צריך לשאוב מים מתוך הגוררת.
מוטקה קוצר בעל רקע של מסיק בספינת מלחמה על קיטור בחיל הים,
יוני רוכל עם רקע ימי בתל אביב והירקון,
שמעון ניב חובב ספורט ימי, חזק חרוץ,
ושמעון יעקובי עם רקע של מעפיל, שצריך היה ארבעה כלי שייט כדי להגיע ארצה.

ארבעתנו (שלום  שקד, מכונאי ב"גלים", הצטרף לחוג מאוחר יותר) היינו נוסעים בערבים ובלילות, למיודענו מורנו לאון קובנר, לקבל שיעורים בימאות.
היה חורף קר וגשום. כל שיעור היה מתחיל בספל מרק חם ופאלאברות ימיות.

הלכתי לאגף הספנות כדי לקבל רשימת הדרישות למבחן.
הממונה על הגוררות, לשמחתי, היה מכר ותיק שלי, זאב פריד. הוא הבטיח לי שאם נעבור את המבחן, נקבל את הרישיון היוקרתי ביותר לגוררת של הגודל שבו נבחן. לדאבוננו, יוני, שהיה הכי ימאי בין ארבעתנו, לא הלך להיבחן.
כאשר כבר היה לנו רישיון ( 500 כ"ס, 24מ' אורך, השטת נוסעים בשכר).

שמעון תעודה

הלכתי למשרד החינוך, לברר ולהתעניין על "הכלה" שהובטחה לנו.
בעכו האחים חמאדי (עאבד, מוסטפה וניאזם) בוני סירות.
הם הכירו את הגוררת, ויעצו לי לא לדרוך עליה, כי רק הצבע מחזיק לה את הצורה. הקרשים חלשים כמו ביסקוויטים.

במשרד החינוך הבינו את גודל הבעיה שלא נפתרה.
לבינתיים, נתנו לנו בעכו, ממש ליד הנמל, בבית עתיק עם יציאה לרחוב, שער ברזל חלוד מבפנים ירוק מבחוץ ומנעול של 1.5 ק"ג מהתקופה העותומנית.עכו ובנוסף, בנמל עכו, רישות קבוע לעגינה לסירות הגדולות, ובנוסף, אישור תקציב לכלי שייט, גוררת בבניה עצמית.

השנה היתה 1975 .
עם "צילום מצב" שכזה אפשר לבוא למזכירות הקיבוץ ולקבל אישור להקמת חוג לבניית יאכטה/גוררת. נכס יוצא דופן לקיבוץ הסוציאליסטי המצוי.

חלק שני »»

רוצים להוסיף משלכם ?
תגובות, זיכרונות, חוויות , תמונות, כל דבר… שלחו ל
rahanarchive@gmail.com

הארכיון גם בפייסבוק  פייסבוק ארכיון ראש הנקרה

 ~ ~ ~

כל הזכויות שמורות © ארכיון ראש הנקרה
אין לעשות שימוש בתכני האתר ללא קבלת אישור.
לפניות: rahanarchive@gmail.com 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s