סיפורי הבננות / שמעון יעקובי – חלק שלישי

חלק שלישי של "סיפורי הבננות", פרי עטו ועפרונותיו הצבעוניים של שמעון יעקובי:
(לחלק הראשון »
)

הגיוסים לנטיעת בננות, חדלו להתקיים.  מה לעשות ? העולם מתקדם עם המדע.

חברנו שימן סיים לימודיו בחקלאות והתחיל בהגשמת חלומותיו.
למשתלת ראש הנקרה נוספה מעבדה תרביות רה"ן  שעיקר תוצרתה,  שתילי בננות.
מתוך המטעים, דוד (לבן) כהן היה מביא למעבדה את החומר מהצמחים הראויים לריבוי.

נדב מירבנדב מירב (מחליפו של דוד) התחיל לגדל בננות, מטפח ו"משכנע" אותן שתהיינה ראויות לריבוי.

שתילים יפים בגודל של כחצי מטר נשתלים בשלשות (כבר בית שלם בשנה ראשונה).
החבר זליג, איש הבננות של חניתה, בא לראות על מה מדברים.  זליג  מסתכל ומנגב את הזיעה מפניו, בכובעו. עד שהתעשת ומצא מילים להביע את דעתו: "זה בננות ,זה?. אתם שותלים חסה ומקווים שזה ייגדל וגם ייתן אשכולות".

 

לפני הנטיעות בקורן, כמאתיים דונם בננות היו לענף חשוב בראש הנקרה. באחד מלילות החורף, הקרה פגע בחלק מהמטעים. צוות הבננות רכז כמות גדולה של צמיגים ישנים, ונכנס לכוננות לפגוש את הקרה עם מדורות מצמיגים.  פיח היה בכול מקום. עברו מספר ימים עד שאפשר היה לדעת אם עשן הצמיגים הועיל או לא.
הבננות נשארו ירוקות, או שמא הפכו לחומות.

נטיעות חדשות עושים בגבעות. קרה אין, כי האוויר הקר תמיד גולש למקומות נמוכים.

במצב עניינים כאשר בבננות הכול בסדר, ועדת לימודים החליטה לשלוח את חנניה לאוניברסיטה לפקולטה לחקלאות.
בתוך צוות הבננות החליטו על גורי, שיהיה איש הבננות של ראש הנקרה.

יהודה שמואלינחל קורן, נחשב ל "אסם התבואה" של הגליל המערבי. לראש הנקרה היו 485 דונם בקורן(אחרי הזזת גבולות על מנת לתרום את חלקת האדמה לקיבוץ הצעיר ושמו אדמית) שם שלט המלך יהודה (שמואלי).

במשך שנים רבות, היו גידולי מספא, דגנים, עגבניות לתעשייה, כותנה וגם סלק סוכר. בהקפדה בכללי מחזור זרעים.

השטחים היו גדולים. שורות ארוכות והמון גיוסים עם מעדרים. כדי שלא יחסרו מעדרים ליום גיוס, יהודה המציא מעדרי subsoiler  לכל משתתף בגיוס.

בגמר כמה שורות, בקצה השורה, הפתעה לעמלים בגיוס: מים קרים או ארטיק או קולה.
את הכותנה, אם גידלת והצלחת, צריך גם לקטוף, בידיים. קטפות היו רק בסרטים.
חקלאות קלסית ולמופת היתה, אבל הרווחיות תפסה מרחק מהחקלאות האידאלית.

גורי דינרגורי (מחליפו של חנניה) הרי הוא גבוה, ואפילו במישורי נחל קורן ראה למרחקים.
ראה שלאחרים יש בננות.
בגמר הריצה לרשויות, לארגונים, קבלנו אישור לטעת 180 דונם בקורן.
להפתעת כל המאשרים, הצוות של ראש הנקרה,בצעה את הכל בשנה אחת.

בשנה של השתילה כל שתיל מצמיח אשכול אחד לנחמה, למימון הוצאות של שנת גידול (הבננות הראשונות בקורן היו לפני עידן בננות מתרביות), לכן צריך היה לעבוד ברצינות למימון הרבית.
כך צעדנו עם הזמן ועם הבנק שהיה "החמצן" של הכלכלה.
במבצע, ביחד עם כל משקי הקורן, בהצלחה רבה רכשנו בזול מישאסבסט הרבה הפסולת.
הפסולת פוזרה, ונוצרו הדרכים לתועלת בעבודה ולהקלת חיי העובדים. כך חשבנו.

למען הרגשת בית ו"כתובת" בקורן, נלקח צריף שפעם גרו בו חברים באושר, והועבר לקורן.
הצריף היה לחדר אוכל, מחסה בפני גשם, חדר הלבשה, בסיס ונקודת ציון לכל
.
צריף הבננות
ארוחות הבוקר היו כמו בהמלצותיו של רמב"ם. ארוחות מלכים, שכללו גם חביתות.
בארגז פח גדול, האקונומית, עם כל הלב, היתה אורזת את כל המצרכים. והחלבה כהפתעה
.

נחש שחור מבריק הזדמן לסביבתו של פוטש, וזה שם את הנחש בארגז הריק שהיה צריך להגיע חזרה לאקונומית. החברים ראו בעיני רוחם את רותה המופתעת. נסעו עם הנחש וצחקו כול הדרך. פתאום מישהו קלקל את החגיגה. התחיל לתאר את רותה על סף עילפון.
זה כבר היה מספיק כדי לשחרר את הנחש, שימשיך את חיו בסביבתו הרגילה…

באחד הבקרים מגיעים לעבודה, והפתעה, נפגשים עם מתנדב שבצוות. איך הגעת ?
לא הגעתי. אתמול שכחתם אותי, ונסעתם הביתה בלעדי.

יש אומרים שלכל חפץ יש ערך ראשון כשהוא חדש וערך נוסף כשהוא עתיק.
את הערך "הנוסף" של הצריף, הפסדנו.
ממשרד השיכון הודיעו לנו על עידן חדש. אנו חייבים לסלק את הצריפים. מוטל עלינו להוכיח שעדיין גרים בהם, כי אז יתקצבו לנו בנית בית מבטון, במקום כל צריף.
צריך למלא שאלון המתאים לקליטה במחשב. השאלון היתה חוברת, והמחשב היה מפחיד.
חנניה עבד במשרד החקלאות בת"א. היה זמין לבקשתי להצטרף אליי לדיון במשרד השיכון.
התוצאות מהמחשב היו כאלה, שאם לא היו לנו הצריפים, כי אז יש כאן אנשים שהיו גרים מתחת לעצים.
בהפתעה, הגיעה למשק משלחת ובראשה מנהל מ. השיכון בכבודו. על המקום נרשם בפרוטוקול שמגיע לנו בית במקום כל צריף שגרים בו ושיפוץ כל בית סדוק. אז הבנתי את הערך הנוסף של הצריף, שלדאבוננו כבר היה בקורן.

הבננות בקורן היו להצלחה מהרבה בחינות. אבל למרחק מהבית, היתה משמעות החיסרון.
הנסיעות לסגירת ופתיחת מים גם בלילות, המשיכו להיות שיגרה.
המרחק היה ליתרון רק לילדים. אחרי הצהרים, ב"שעות הילדים", אם לא הצליחו לשמור בסוד את הנסיעה, כי אז לפעמים צריך היה לרתום משהוא לטרקטור ולנסוע לקורן עם המון ילדים מאושרים.

פעם כשהיה סוף שבוע, והיה גם לילה, חנניה לקח על עצמו את טירחת הנסיעה לסגירת ברזים. התיישב על טרקטור Farmel, המהיר יחסית, אבל לא הצליח לישר את עיקול הדרך. הפתעה…. מצא את עצמו כשהטרקטור יושב עליו. לתוך האי- נוחות הזאת התחילה לחלחל החרדה, כשהרגיש, שהוא שוכב בתוך שלולית חמימה. השלולית היתה מהשמן של טרקטור.

הטכנולוגיה – הברמדים פתרו את הבעיה של סע לפתוח וסע לסגור.
גם קרה שחבר נסע לסגור ברז, מה ששכח לפתוח.
הטכנולוגיה מקדמת, מקלה, תורמת לנוחיות, אבל החוויות הזכורות שגורמות לחיוכים, הן לרוב דווקא המצבים הלא נוחים.

אצל הילדים, שאז כל כך חיו את הבננות ואת עיסוקם של הוריהם חסרות הנסיעות לקורן.

השנים חולפות. האנשים מתרבים ומציפים את האזור. מיצרים הרבה מי קולחים שמציפים את השטח שלנוו והפכו אותו למאגר למים למיחזור.

~ ~ ~

סליחה אני מבקש ממי שלא זכרתי למקם אותו בסיפורי. יבורך מי  שיוסיף וישלים.

כמו לכול דבר יש לפני התחלה, יש תחלה ויש גם המשך. את ההמשך, יספרו אלה שיהיו גמלאים בעוד כ- 20 שנה.

איור השער: דובון
איור: דובון

.

הארכיון גם בפייסבוק  פייסבוק ארכיון ראש הנקרה

 ~ ~ ~

כל הזכויות שמורות © ארכיון ראש הנקרה
אין לעשות שימוש בתכני האתר ללא קבלת אישור.
לפניות: rahanarchive@gmail.com 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s