סיפורי הבננות / שמעון יעקובי – חלק ראשון

משסיים לכתוב את סיפורי הגלים, פנה שמעון יעקובי להעלות למעננו על הכתב את תולדות הבננות. גם הפעם איורים פרי עפרונותיו מעטרים את הכתוב.
חלק ראשון:

כך היו הבננות. כחלק מהתחלה של משהו גדול

איור השער: דובוןהחברים (המייסדים) שזה עתה סיימו את המלחמה לשמחתם, ואת הפלמ"ח פירקו לדאבונם, עלו להתיישבות לתוך הנוף היפה, שאז היה יותר יפה מאשר בימינו אלה.
מהסוכנות, מהתנועה ומההסתדרות, הגיעו הבטחות ותמיכות ממשיות להקמת ענפי ייצור, וליצירת חיי חברה. בנוסף, להבהיר לכל, שהגבול המנדטורי על הרכס, הנו גם גבולנו.


הכול היה מלווה בתקציבים צנועים ובהמון עידוד, גם מהרצפלד האגדי.

ציוד צרכני נתקבל (לחדר אוכל ומטבח), אך בלי תוכן לסירים.
החברים עבדו בכל עבודה, שבקצה שלה היו גם קצת לירות.
משטר הצנע ששרר במדינה, לא הקשה עלינו. במילא בקושי היה ממה לקנות את אשר היה מוקצב.
במשטר הצנע, לעופות היו חיי נצח. רק שתהיה הטלה. כדי שעוף יגיע לצלחתו של חבר, העוף היה צריך להיות חולה, וגם החבר.
החברים כבר היו רגילים לכול מיני "שליפות" של אנשי מוסדות חולמים ומתלהבים על
שיש קבוצת צעירים, שמגשימה את משאלות לבם.
לכל דבר ולכל רעיון היה חזון, ואילו המועד והתקציב למימוש, תמיד הגיעו בפיגור.
העזיבות של חברים תמיד באו בהפתעה ונגסו בתקוות לעתיד טוב יותר. בימים ההם, למושג המרחק אל עתיד, היו אמות מידה שנמדדו בחודשים אחדים לכול היותר..


קיבוץ מצובה, היה הקיבוץ המאמץ את ראש הנקרה. למצובה היה מטע בננות ואיש הבננות, נפתלי האגדי. יש אומרים שלנפתלי היה אוסף של זני בננות. מן האוסף, תרם לראש הנקרה את הזן הלבנוני, שנחשב לעמיד בקרבת הים.
לחניתה גם היה החבר זליג איש בננות אגדי, וכמובן גם לאילון היה איש אגדי.
בימים ההם, כדי לבצע דבר , מספיק היה לשאול "למה לו". ז"א למה להם יש ( אז גם לנו )..


ראש הנקרה החליט שגם לנו יהיה ענף בננות. חבר נשלח לקורס בננות. נטעו שישה דונם בננות (בשטח שכיום יש לולים מבוקרים) החבר שנועד להיות איש הבננות האגדי שלנו, עזב.
את השישה דונם בננות "אימץ" שמואל אילן שהיה רכז המשק והגזבר, בעזרתו הנאמנה של אהרון שפריר שאהב כול עץ ואפילו אם זה היה הבננה..


הגיע גרעין השלמה שקיבל את הכשרתו באלומות. כולם "נבלעו" לתוך מקומות עבודה, שהיו לרוב גידולי זווית (גידולים שבהם העובד תמיד היה כפוף). מכל ההשלמה לא התגלה ביניהם איש בננות לראש הנקרה.
כעבור זמן סביר למדידה המרחק אל העתיד, הגיע גרעין גדול להשלמה. מקב' גזר ומגבת.
אלה היו מראשוני הנח"ל שזה עתה השתחררו. (באו כהשלמה לאחרוני מסיימי הפלמ"ח).
הזדמנות טובה לגלות איש בננות, שייסד ענף כדוגמה מה שיש ל-"שלושת הגדולים" באזור.
אלה שקבעו את גבולות הגליל המערבי. (אילון, מצובה וחניתה).
הסוכנות\המחלקת התיישבות, הכירו בקשיי הקיום והמחסור שהיה בתוך הסירים, והחליטו לתקצב את שיקום הארבעים דונם פרדס, וחלק מתוך שלוש מאות וחמישים דונם זיתים עתיקים, שהיו עדות לעולם אחר, שהיה כאן לפני 1948.
זאת אומרת, שמדי חודש, הסוכנות שלמה שכר העבודה לאלה שעבדו בשיקום המטעים.
היתה יוזמה מבורכת.

בין העובדים בשיקום מטעים, היו גם אהרון שפריר (ממסיימי הפלמ"ח) וחנניה גורן (ממסיימי הנח"ל). השניים הגיעו למסקנה שצריך לפתח ענף פרדס וענף בננות. לפי כך הם התחלקו במה שיש.
חנניה למרות הסנטימנטים שהיו לו לפרדס ( למשפחתו היה פרדס בכפר סבא), וויתר לאהרון על ארבעים דונם פרדס. חנניה לקח אחראיות על השישה דונם בננות עם זן של אשכולות קטנים עד כדי להתרשם ולזכור אותם.
סוף-סוף יש איש הבננות האגדי של ראש הנקרה. הקבוץ ככלל, נשם לרווחה. יהיו לנו בננות.

הסוכנות/המחלקה להתיישבות, תמכה בפרדס (שנחשב להגשמת הציונות), ואילו לבננות, התייחסה כמו לנכס לא בר- קיימה. עובדה, כל שנה כורתים את העץ שעליו היה פרי. זאת אומרת, זה כמו עשב, או אולי כמו גן- ירק. מגיע לתקצב לו רק סידורי השקיה.
במושגים של אז, חנניה התחיל לחשוב בגדול. לטעת כול שנה דונמים עד שיהיו יותר מעשרות דונמים. שיהיו בננות כמו שיש לשלושת הגדולים.

הבננות צריכות זבל, אבל הרבה. לראש הנקרה היה משק חי, הכול בקטן. ראשיתו של ענף בקר (העגלות שוכנו על גג בית ההבראה של השוטרים), לול לביצים, ראשיתו של ענף הצאן עם החמור זחארולא (שפעם שתה את הלפתן בדלי, שהיה מונח בחוץ על מנת שיתקרר לארוחת צהרים לחברים). היו גם ארבעה סוסי עבודה: גורית, מוזה , קלמן וזלמן.
נמצא פתרון מקורי לקנית זבל אורגני.
על רמת אדמית שוכן השבט הבדואי ערב- אל- ערמשה על הגבעות ג'ורדיה, נוקיה ועירבין.

יש להם זבל צאן למכירה בשקים, כמה שרוצים, אבל אין כביש. יש אפשרות הובלה בגמלים,
עד המשאית שעל הכביש.
המקשר ביננו היה בן השבט בשם נור. בחור נאה וגאה על שדיבר עברית טובה, ועל שאקדחו שהיה צמוד אליו.

ציור: שמעון יעקובי

על מנת להיות יעיל כול העבודות כולן צריכות להיות מתוכננות. למרות התכנון, תמיד כל העבודות היו דחופות. לא ניתן היה לספור את שעות העבודה, של אף יום.
לפתוח ברזים בחלקה אחת, לרוץ ולסגור בחלקה אחרת.
ההשקיה היתה בממטרות. יצרני הממטרות השקיעו מחוכמתם בפיתוח. ובכל- זאת , בין הממטרות המפותחות, תמיד היו גם סתומות (בנמלים חרגולים אילניות). הן התגלו רק כאשר המים הגיעו אליהן. מה שבטוח, שהאיש המשקה, תמיד היה רטוב.


בבאר היה רק מנוע השאיבה Caterpilar ומנוע buster (דוחס) Bolinder. צריך היה לתאם בין הפעלת המנועים לבין צרכני המים, בימים ובלילות.
נוספו עוד חלקות בננות, ולמען היעילות, חנניה היה עושה את שעות המנוחה שלו בין אקליפטוסים בקרבת המעיין. שם פעל מנוע UD 9. לפעמים גם המנוע ב-"המכון האדום" (זה שכעת הוא מוצב בכיכר הישוב) ושאב מים לבריכה שלרגלי ההר ולמחנה הבריטי (בחלקה 12), שם היו עדיין דיר הכבשים, הסנדלרייה, המכבסה ומגדל מים, שלא החזיק מים בגלל חורים שבמיכל הפח.


המשך הנטיעות האיץ את מציאת הפתרונות להשקיה בשיטה מתקדמת. הסוכנות\התיישבות, הציעה תקציב להשקיה בהצפה. כמו בעמק הירדן. קבלנו המלצה ללכת למהנדס מומחה, צימרמן שהתמחה בשכלול השיטה בעמק הנהר Po שבאיטליה. חנניה ושמואל הלכו לצימרמן שיתכנן לנו הצפה. (בפלמ"ח, ליד המדורה היו שרים, "ואז הלכנו לצימרמן, שיחבר לנו שיר"…). המהנדס צימרמן תכנן תעלות בטון וסיפונים מפח שיפעלו על פי חוק כלים שלובים של הפיזיקאי Toricelli, עם שטחים מפולסים ושיפועים מבוקרים, עם דונמים ברוטו- נטו, ובריכת אגירה.

חברנו מוזף, הממונה על כול בניה ועל כול מה שמבטון, ניגש לביצועה. מוזף פנה לאסיפת קיבוץ, לבקש אישור לקנות מריצות להעברת הבטון. מריצות עם גלגלי הגומי תחסוכנה לנו קרשים לשבילים שדרושים כאשר גלגלי המריצות הם מברזל.

ציור: שמעון יעקובי

נחפרה הבריכה ליד הבאר לצבירת כמויות גדולות של מים להזרמה בתעלות לשטחים.
ההשקיה התחילה בחלקה החדשה של 30 דונם. שטח הבננות נראה כאילו נלקח מציור יפני.
ההרגשה היתה כאילו דרך התעלות והסיפונים, הגענו למי מנוחות.
(כעבור שנים, הבריכה שמשה גם למקום לינת לילה לאווזים ששימן הביאם, כדי לרעות העשב באבוקדו, ובכך יחסכו ריסוסים ).

ציור: שמעון יעקובי

בהזדמנות זאת שעסקו בעבודות עפר לשטחי הצפה, הובאו חלוקי נחל כדי לעשות מהם שבילים (לא היו מדרכות) בין חמשת הבתים שהיו אז. אחרי הגשם הראשון, כול השבילים התכסו בכלניות ורקפות, שפקעותיהם היו מעורבות בין חלוקי הנחל.
ציור: שמעון יעקובי
לענף הבננות כמקום עבודה, היתה התכונה של חלל ריק ששואב לתוכו כל בחור שמחפש בתוך עצמו את היכולות שלו בעבודה קשה בחקלאות. לכן הבננות היה גם למקור בלתי אכזב לשאוב ממנו אנשים לתפקידים.

החשיבה להתייעלות לא נפסקה. העבודה הבלתי פוסקת היתה בהתמודדות בעשבים, שצמיחתם היתה מואצת בתנאים הטובים שהיו לבננות. הפתרון של חנניה היה לרתום סוס לריסוס. לסוסה מוזה התאימו כרכרה ועליה חבית שהכיל את השמן לריסוס, וכמובן מנוע רועש ומשאבה .
אחרי שהסוסה שוחררה מריסוס, התפתחה השיטה עם מרססים נשאים על גב, אבל במקום ליצור לחץ אוויר בתנועות של יד, הוצמד אל המיכל עם השמן, גם מיכל עם Co2.
סביר להניח, שיום עבודה בריסוסים לא נתן הרגשה מהנה של חדוות היצירה…

המטע נראה יפה וניכר בו המסירות והחריצות בכול פינה. הכל בוצע בזמן ובשגרה.
רחוק מן העין, אבל קרוב לתשומת לב, היו חיים מתחת לאדמה, הנמטודות. המאבק בהם היתה עבודה קשה בהזרקת ברומיד סביב כול שתיל. כאילו שהעובד צריך היה לחפור כול היום בקלשון חפירה. משקלו של העובד היה יתרון. המשקל היה חשוב ומקל לצורך החדרת המזרק בקרקע, ואחר כך לשים את כל משקל הגוף להחדרת הברומיד דרך המזרק לתוך הקרקע.


שיטת ההשקיה בהצפה הסתיימה תוך שנתיים. הבננות לא אהבו את השיטה ומחאתן הגיעה באשכולות קטנים. העלים היו גדולים. כנראה, כדי לעשות צל על האדמה, שנוצר עליה קרום יבש עם סדקים. 

מהנדסי המים של הסוכנות, הבינו את בעיות ההשקיה אצלנו, ומיד תקצבו ובצעו "בגדול" התקנת שני בוסטרים Caterpilar4. צינור 6 אינצ' מהבאר באורך של1200 מטרים, המים הגיעו לגבעות ולבריכת המים הסגורה, שלרגלי ההר. הצינור הזה ממש שינה את הנוף.
נוצר מרעה לפרות, לשנה או שנתיים. הנוף היה פסטורלי כמו בשוויצריה.
חנניה הביא זרעים ואת הרעיון לגדל מלפפונים מיוחדים ולהקדים מגדלים אחרים. יוסקה התלהב מהרעיון (עד אז לא גידלו שום ירק בחממות). בגבעה הראשונה יוסקה זרע 6 דונם וגדלו מלפפונים לתפארת במנהרות ניילון.

מלפפונים. ציור: שמעון יעקובי
באחד הלילות עם רוחות מזרחיות, יריעות הניילון הגיעו לחדר אוכל שאז היה בצריף.
בגבעות תמיד היה ירוק בגידולי מספא.
בגבעה השנייה נבנו הסככות/הלולים להודים. שלג ירד וכול היפה בירוק נהיה יפה בלבן.
המסגרים (הם שבנו את הסככות והרגישו אחראים) הביאו את המיכלזונים כדי להסיר את השלג מעל הסככות, שנטו לקרוס ממשקל השלג.

הבננות הגיעו לגבעות ושרדו את השריפה הגדולה שהותירה אחריה הר שחור.

כיום על כול הגבעות יש וילות של ההרחבה.

חלק שני »»

הארכיון גם בפייסבוק  פייסבוק ארכיון ראש הנקרה

 ~ ~ ~

כל הזכויות שמורות © ארכיון ראש הנקרה
אין לעשות שימוש בתכני האתר ללא קבלת אישור.
לפניות: rahanarchive@gmail.com 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s