המשלחת לכפר רג'ר

מתוך מדורו של נחום ברנע בידיעות אחרונות 14.10.16:

בלדה לכובש

בשבוע שעבר סיפרתי כאן על קורותיו של הכפר רג'ר (עג'ר), שתושביו בני הדת העלאווית, דתו של בשאר אסד. תגובות של קוראים שקיבלתי מאז מוסיפות לא מעט צבע לסיפור.

רג'ר ממוקם על הגדה המזרחית של החצבני, בין סוריה, לבנון וישראל. ב־1967, לאחר כיבוש הגולן, ביקשו נכבדי הכפר מצה"ל לכבוש אותם. הם קיבלו אזרחות ישראלית. ב־2000, ערב הנסיגה של צה"ל מלבנון, שירטט האו"ם את קו הגבול (הקו הכחול) בין ישראל ללבנון. הקו חצה את הכפר לשניים. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, התכוון לפנות את החלק הצפוני, אבל לא עשה זאת; ראש הממשלה שרון החליט לפנות, אבל חטף באותו יום אירוע מוחי; יורשו, אהוד אולמרט, רצה לבצע, אבל לא הספיק; חיזבאללה איים לכבוש את החלק הצפוני, אבל נרתע בגלל התערבות של משטר אסד בדמשק. היום הכפר כולו הוא מובלעת תחת שלטון ישראל. בינו לבין לבנון מפרידה גדר קלה. מפעם לפעם עוברים דרכה סמים ומטענים. ממשלות ישראל מתקשות לבלוע אותו ולא מסוגלות להקיא.

רג'ר הוא משל טוב על הישראלי הכובש, על ישראל הכובשת.

את הסיפור צריך להתחיל ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים. זאת הייתה תקופת הטיולים הגדולה: כל בחור וטוב שהשתחרר מיחידתו, הוציא את מדי הבי"ת שלו מהכביסה, לקח את הנשק הצבאי שברשותו ויצא לטייל בארצנו החדשה – במזרח ירושלים, בגדה המערבית, בסיני, ברצועת עזה, בגולן. המראות היו מרהיבים, תנ"כיים; המקומיים כנועים ומסבירי פנים; הכיף ענק. אני זוכר את התקופה הזאת ברגשות מעורבים.

בני בית־אור (בנגה), 74, אל"מ (מיל'), כתב לי ביום שישי שעבר. אני מתמצת:

"הכפר רג'ר והכפר הצמוד אליו, אל־וזאני, לא ממוקמים ברמת הגולן כי אם בעמק החצבני, בצמוד לנחל. בעת מלחמת ששת הימים הכפר היה בתחום לבנון ולא בסוריה.

"מכיוון שהתושבים עלאווים, הם העדיפו להיחשב לסורים: הם חשבו שזה נותן להם מעמד מיוחד. הם נשאו תעודות לבנוניות, חל עליהם החוק הלבנוני והם שילמו מיסים ללבנון.

"חוק סיפוח רמת הגולן 1981 לא כלל את הכפר הזה.

"בתום המלחמה, אלוף פיקוד הצפון דדו אלעזר שם לב שיש שני כפרים, רג'ר ואל־וזאני, שיושבים על מקור מים, מעיין אל־וזאני. הוא מאוד רצה לכבוש אותם.

"רכז השב"כ בצפון, שלמה גלעוז ז"ל, הציע לדדו לא לכבוש את הכפרים בכוח. אם יאפשרו לו, הוא יגיע עם התושבים להסכמות. את הכפר הכיר מלפני המלחמה, במסגרת עבודתו.

"גלעוז אסף כמה חברים מקיבוץ ראש הנקרה, הקיבוץ שבו התגורר. אני הייתי סטודנט בטכניון, בחופשה מהקיבוץ. כשחזרתי מהמלחמה, לא הייתי מסוגל להתרכז בלימודים. נסעתי לקיבוץ. כשהגעתי, אמרו לי, יאללה, נוסעים. שאלתי לאן, אבל גלעוז סירב לומר. הוא היה סודי כזה. כולנו היינו צנחנים במילואים: לבשנו מדים והתחמשנו בעוזים של הקיבוץ. עלינו על הטנדר שלו (גלדיאטור) ונסענו לבניאס. זה היה כמה ימים אחרי המלחמה.

"נשארנו ללון בבניאס. בלילה גלעוז לקח איתו את אחד הבחורים ונסע לרג'ר, שם נפגש עם המוכתר ועם המוכתר שקדם לו (היו שם שתי חמולות, דרומית וצפונית, ששלטו בכפר לסירוגין. החלטות גדולות קיבלו יחד). הוא סיכם איתם מה שסיכם."מסדר הכניעה" של רג'ר, יוני 1967: שלמה גלעוז ז"ל קורא את כתב הכניעה

"למחרת יצאנו כולנו לרג'ר. לפני הכניסה לכפר נענו רגלית בתבנית שרשרת משני צידי הטנדר. כל הגברים בכפר התייצבו במעגל גדול כדי לקבל את פנינו.

"דובון, אחד החברים מהקיבוץ, שדיבר ערבית שוטפת, נשא נאום וקרא להם להצטרף למדינת ישראל. בין השאר הבטיח להם עבודה בקריית־שמונה, כביש, חשמל ומים זורמים. התושבים נענו.

"לאחר כמה ימים לבנון (לא סוריה) הגישה תלונה למועצת הביטחון על שישראל פלשה לתחומה והשתלטה על כפר לבנוני. משרד החוץ הכחיש. הבנו שמשמעות ההכחשה היא שישראל ויתרה על הכפר.

"היה לי ידיד ששירת ביחידת הממשל הצבאי בקונייטרה. הוא סיפר לי שיום אחד התייצבו אצלם שני מוכתרים מוזרים מאיזה כפר בלבנון והודיעו שהם נכנעו, צריך לטפל בהם. הם דיברו על מים, חשמל ועבודה בקריית־שמונה. קציני הממשל נדהמו.

"ביקרתי בכפר לאחר שבועות אחדים. לא היה כלום. לאחר שנה ביקרתי שוב. מצאתי כביש סלול וקו חשמל. בכניסה לכפר הייתה תחנה של אוטובוס אגד לקריית־שמונה.

"לפני שנתיים פגשתי בשמורת עין תינה בגליל שומר במדים של רשות שמורות הטבע. הוא היה מרג'ר. שאלתי אם הוא יודע איך הכפר הסתפח לישראל. הוא אמר שהזקנים בכפר מספרים אגדה על מישהו שהציע להם לעבור לישראל ועל נסיעה למושל בקונייטרה. אנחנו הצעירים לא מאמינים להם, אמר. אישרתי לו שהסיפור אמת.

"הגיע הזמן לספר את הסיפור", כתב. "אתה לא חושב?"

הקופסה הקטנה

תפסתי את בית־אור בביתו בראש־העין. הוא סיפר לי שדובון לא רק נאם לתושבים – גם צילם את האירוע. איתרתי את דובון, אברהם דובדבני, בראש הנקרה. הוא בן 74, חבר הקיבוץ.

שתיים מהתמונות שצילם, מצא ושלח לי. "מצורפות תמונות מ'מסדר הכניעה' של רג'ר ביוני 67'", כתב. "בתמונה אחת נראה שלמה גלעוז, הקצין ש'גילה' את הכפר, קורא את כתב הכניעה החתום בידי ראשי כל המשפחות. בהגדלה ניתן להבחין שחלק מהם לא ידעו קרוא וכתוב וחתמו בטביעת אצבע. שלמה ז"ל סיפר שכאשר עבר על המסמכים שנמצאו במפקדה סורית בקונייטרה, מצא שהכפר, שסומן במפות של צה"ל בתחום לבנון, היה למעשה בשטח סוריה.

"מסדר הכניעה" של רג'ר, יוני 1967 : ראשי המשפחות מתייצבים לטקס

"בתמונה השנייה ראשי המשפחות מסודרים בחי"ת, וחברי המשלחת שלנו עוברים מאחד לשני ולוחצים ידיים. כשעברתי לאורך השורה, כמה מהאנשים התלוננו שאין להם חשמל. 'הבטחתי' לאנשי הכפר בערבית 'בשם ממשלת ישראל' שיחברו אותם לחשמל. הנחתי שזה יקרה ממילא, גם בלי ה'הבטחה' שלי".

עד כאן העדויות של שניים מחברי משלחת הכיבוש. בדקתי את מפת סיפוח הגולן מ־1981. במבט ראשון נדמה שבית־אור צודק: המפה לא כוללת את רג'ר. במבט שני נדמה שהוא טועה: רג'ר מופיע בה כקופסה קטנה, כמעט מיקרוסקופית, קופסה נפרדת. כך כבשנו; כך שיחררנו.

הנקודה החיובית בסיפור הזה היא שיעור ההשכלה בכפר. דובדבני צודק: חלק מהנכבדים שהשתתפו בטקס הכניעה חתמו בטביעת אצבע. היום, לאחר 50 שנה, רג'ר משופע ברופאים, עורכי דין, רואי חשבון ומרצים במוסדות אקדמיים. ראש מועצת הכפר אחמד פתאלי גא במערכת החינוך בכפר, שמתחילה בגיל הגן ומסתיימת בי"ב. הוא טוען שבממוצע לתושב, רג'ר הוא היישוב המשכיל ביותר בישראל.

 

קישור לכתבה »»

הארכיון גם בפייסבוק  פייסבוק ארכיון ראש הנקרה

 ~ ~ ~

כל הזכויות שמורות © ארכיון ראש הנקרה
אין לעשות שימוש בתכני האתר ללא קבלת אישור.
לפניות: rahanarchive@gmail.com 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s