תולדות ה"גלים" – חלק ראשון

במשך מספר חודשים שקד שמעון יעקובי והעלה על הכתב את תולדות ה"גלים".
את הכתוב תיבל בתמונות, וכשחסרה לו תמונה מתאימה – צייר את הדברים מזיכרונו.
וכך בשקדנות, סבלנות, והרבה אהבה לים, יצר חוברת נהדרת המספרת את סיפור ה"גלים".    חלק ראשון:

ספינות דייג והספינה גלים:

תולדות הגלים - תמונת השער
הגלים

ספינת דייג, זה  לא עוד כלי שייט. מי שעבד פעם על ספינה כזאת הרגיש כאילו יש קשר בינה לבין הצוות שעליה. כאילו נושמים ביחד.  כול מי שעבד עליהן הרגיש כאילו לכול ספינה יש נשמה. במציאות כמו שלנו, היו להן גם  עיסוקים בנוסף לדייג.  לדוגמה, לפני קום מדינה.

הספינה Pietro. לפני שנכנסה לעבוד בהעפלה היה לה שם יפה, רומנטי, Albertina . אמנם נמל הבית שלה היה באיטליה, אבל עיקר עיסוקה היה: הגדלת/"השלמת" קיבולן של ספינות מעפילים אחדות. ובכלל לצייד ספינות שעגנו אי- שם במסתור, לפני שהספינות הפליגו למקום סודי לאסוף ולהעלות עליהן מעפילים ולהפליג בנתיבים משונים לארץה Pietro. צייר: שמעון יעקובי
היו ספינות מעפילים קטנות שבבטנן הצטופפו כמה מאות מעפילים בדרכם לארץ. כמו לדוגמה Adriana , אחרי שעברה "גיור" קבלה את שמה פלמ"ח. בחושך נראתה ענקית, אבל במציאות,  גודלה היה בערך פי שנים מהספינה גלים.ספינה

הפלמ"ח הפליגה ממפרץ של שפך נהר במערב איטליה. כאשר לא על סיפונה, אלא בבטנה הסתדרו כ- 400 מעפילים שמחים.  ההפלגה היתה מתוכננת  לכ-7 ימים. בהתקרב הספינה לארץ ישראל, הספינה פיאטרו שיצאה מדרום איטליה, פגשה את ה פלמ"ח,  ובלב ים מוסיפה את "ההשלמה" של  ה-200.   (הלא חבל על  ספינה רק עם 400 מעפילים תיפול לידי האנגלים).
הספינה פלמ"ח המשיכה להפליג עם כ- 600 מעפילים, שהם כבר היו קצת פחות עליזים ויותר כועסים על אנגלים.
פיאטרו ריקה, חזרה לאיטליה ושוב נראתה כמו ספינת דייג.

לאנגלים היו שתי אוניות מותאמות לבתי- סוהר מפליגים, יעודן היה  להשיט  המעפילים מגורשים למחנות שבקפריסין. הגדולה מבין השתיים היתה Ocean Vigour.

ספינת דייג "כריש" שמשה כמונית של פלי"ם בין  חיפה- קפריסין "יצאה לדוג". על סיפונה גם יוסלה דרור. לא מצאו דגים.  הגיעו עד קפריסין. שם בנמל Famagusta , מצאו קשורה את אוניית הגירוש  אושן – ויגור. יוסלה  הצמיד לה תכשיט שעשה לה חור בבטן.
אחרי הקמת המדינה.

אופיר ו- סער ספינות דייג עם קברניטים צביקה פורת ומנחם י.
בסוף 1956 הפליגו לפורט סעיד. המשימה: להעלות  כ- 200 יהודים.(סביר שהיה תיאום עם השלטונות הזרים, שאז היו במצרים). עם כניסתן לנמל, ליובה א. שבשנות הארבעים הכרנו אותו בשם  Arthur , היה מפקד על המבצע, במדי קצין צרפתי ירד לחוף, עם הרשימה, להביא את היהודים. הגיעו רק כ-180. התנתקו מהרציף ובאו ארצה.
הסיפור לא נראה מושלם, ידעתי שהייתה עוד ספינה (היו שלוש). בפגישה  שהיתה במוזיאון חיל הים, היתה נוכחה  גם ד. ר. שהיא חוקרת היסטוריה ימית, ואישרה , שהיתה גם גלים.
הקברניטים של אופיר וסער ידעו על כך, אבל היתה דממת אל-חוט והדבר קיבל סיווג
"שו- שו". זה ביידיש  שא- שטיל.

לשאלתי, בכל זאת ממה הכי התרשמתם? הם הביטו זה על זה, כאילו שואלים: נו ,מי יספר מה.  אחד התחיל לספר והשני השלים. היו בדעה אחת: הפסג'רים  הרגישו הכי רע שאפשר. הקיאו על הכל. זה לקח הרבה זמן, שבועות, עד שהספינות קיבלו בחזרה את הריח טוב של הדגים.

ספינת הדייג  "מבואות-ים" (עם עיסוק נוסף – לימודי ימאות).
יום אחד בעת מלחמת טורקיה בקפריסין, נכנסה למעגן בקישון, הספינה  "מבואות ים". זה עתה הגיעה  מסביבות  קפריסין. על סיפונה היו גם 22 חיילים טורקיים, שנמשו מהים. הם היו צוות של ספינת קרב טורקית שירדה למצולות. אנשי "מבואות ים" אחסנו את נשקם האישי של הניצולים, בחדר קירור. אחרי כן התפנו לכול המחוות של קבלת אורחים עד חיפה.
בהמשך נודע, שספינתם טובעה בטעות, על יד אניית קרב טורקית. יש להניח שחיל- הים הטורקי היה במבוכה. בגלל יחסים דיפלומטיים, האירוע קיבל סווג שו-שו.

חלפו כ-6 שנים  מאז הקמת המדינה. והתחיל עידן  בניית ספינות צי דייג. במספנות  בגרמניה ביצעו את העבודה במסגרת  הסדר השילומים למדינת ישראל.
התחילו להגיע לנמל הקישון ספינות חדשות ושובי לבבות, אבל גם שוברי לבבות בגלל הסיבה לשילומים. חלקן נמסרו לקיבוצים שעסקו בדייג בים.
במספנות ישראל התחילו לבנות  שתי ספינות, לפי תכניות שהותאמו לתנאי הארץ.
את השתיים השיקו בספטמבר ואוקטובר 1956. ספינה אחת נמסרה  לקב' מעגן מיכאל.
ואילו אחותה, בב"ש (בת בלי שם), הפליגה לאיטליה .
על הרציף נותרה קבוצה של אנשים, חלקם היו "לשעבר" ומלמלו: מגיע להם.  בזכותם
הלך לנו עם פיאטרו ועם הסורים.

הספינה השלישית בפורט סעיד. קברניטו יהודה רותם, משדות- ים. (לימים מנכ"ל צי"ם)
על המבצע פיקד שלמה ה. הם באו לקחת יהודים שלא יכלו להיות כלולים בשום רשימה.
בשנת 1956, לחיל הים לא היו ספינות מתאימות לשהייה ממושכת בים סוער, לצורכי לשמירה לאורך חופי הארץ.
יהודה רותם יזם הקמת יחידת סד"ג מורכבת מ- 8 ספינות דייג עם הצוותים מגויסים למילואים, מוכנים לפקודות מחיל הים. כמובן ש"גלים" היתה בין ה-8.
יש אומרים שכשאחת מבין ה-8 היתה במילואים, הדייגים האחרים שמחו ואמרו שכעת נשארו להם יותר דגים בים. (היות והשמונה היו מצוידות במיטב המכשירים לגלוי דגים).
"גלים" עברה את המסלול הטורקי המכובד, כמו כול דייג שאהב דג טורקי.. המשיכה בשגרה לדוג פחות ופחות.
הספינה "גלים" הייתה שמורה ומצוחצחת. המשיכה בתפקידה ביחידת סד"ג במילואים על שמירת חופים.

4 הגלים

מבנה הגליםבשנות השישים (במאה שעברה), ביוזמתו של שמשון בובר, כול שנה בקיץ, מסיימי קורס מפקדי סירות, יצאו להפלגה בסירות מפרש (לווייתניות), לאי קפריסין, ל- Famagusta .
בכול סירה כעשרה בוגרי הקורס ומפקד מהקורס של שנה קודמת.
הציוד בכול סירה: גלגלי הצלה, מי שתיה, אוכל, פרימוס, כלי אוכל, דיקטים בין הספסלים.

הגלים כל שנה היתה המלווה הקבועה את ה- flotilla של הלווייתניות.

בפמגוסטה זכו ליחסו המפנק של פאפא ווסילי האגדי, שבעידן מחנות המעפילים, הוא היה "האיש שלנו" (של פלי"ם), בקפריסין. היה ממכובדי העיר פאמאגוסטה.
אנשי הלווייתניות מאד נהנו. הכול היה חדש בשבילם. כפי הנראה, מבלי שהם היו מודעים, הם פגשו את ארץ ישראל היפה של פעם.
כולם הלכו להראות במראות מעוותות, כול אחד מהשייטים צילם את עצמו נמוך וענק, רזה ושמן. ראו ספינת משמר החופים בנויה מעץ, עם מוט הגה במקום גלגל הגה.
הכול בזול ובשארית כספם(כל אחד שני דולר ליום שהייה על היבשה). כולם התכוונו לרוקן את דוכני המזכרות. חזרו הביתה עם המון צילומים ומתנות. גאים ומאושרים.
כך היה מדי שנה, השיא של הקורס מפקדי סירות. ההפלגות הפכו למסורת. אך גם לאכזבות יש את זמנן, כמו האמירה: "לכול דבר יש סוף. אפילו לדברים טובים". ההפלגות בוטלו על ידי רשויות הספנות ומשרד החינוך, בגלל הסיכון שבהן.

בשנת 1974, בהפלגה האחרונה, השתתפו שתי הלווייתניות של ראש הנקרה. "מיטל" בפיקודו של קובי גל עוז ז"ל, ו-"זאב רימון" בפיקודו של צור ז"ל. ה- flotila יצאה לדרכה חזרה ארצה.

10
בדרכם חזרה ארצה, רוח חזקה הסעירה את הים. "זאב רימון" היתה סירה כבדה.
עד מיהרה הפכו מפרשיה לסמרטוטים מתנפנפים. כך קרה לעוד סירה.
"גלים" התקרבה אליהן.
השייטים, רובם היו עסוקים בחתירה, על מנת להחזיק חרטום מול הגל, ובשאיבת המים עם דליים. משתי הסירות זרקו חבלים אל "גלים", כדי להיגרר.
שמשון בובר, על סיפון "גלים," הורה לשייטים, שעם רדת הלילה, כולם עולים על "גלים".
צור, איש פשרות, הסכים שרק הבנות תעלנה. הבנים לא רצו לנטוש את סירתם.

זאב רימון

ויהי חושך עם ים סוער ועם שתי סירת נגררות. ויהי בוקר וים שקט, אבל רק סירה אחת נגררת. (מאחת, נשאר רק חבל הגרירה).
שמשון בובר על סיפון "גלים" צועק אל הבנים שעל זאב רימון: כול הכבוד, אתם אייזן !.
בחיפה, בשיחת סיכום ההפלגה, צור שואל את שמשון, אבל מה זה אייזן ? זה מה שצעקת.
שמשון מסביר שאייזן ביידיש, זה ברזל. שמשון ממשיך.  שתדעו כולכם, שפעם היו ספינות מעץ וספנים מברזל. כעת בימינו, הספינות מברזל והספנים מעץ.
וראה "זאב רימון" ממש מעץ, והבנים הנוקשים  הם מברזל. כול הלילה נשארו בסירה, ושאבו מים בדלים.

חלק שני »»

הארכיון גם בפייסבוק  פייסבוק ארכיון ראש הנקרה

 ~ ~ ~

כל הזכויות שמורות © ארכיון ראש הנקרה
אין לעשות שימוש בתכני האתר ללא קבלת אישור.
לפניות: rahanarchive@gmail.com 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s